לעיתים קרובות אני צריך להעמיד פנים שהיא “אמא אמיתית”, אחת שיודעת בדיוק איך להתנהג כשנאמר לה שהילד שלה פעל בצורה משבשת בקבוצה, בעט כדור דרך חלון זכוכית, או כתב את שמו בשארפי בשקופית מגרש המשחקים, אבל האמת היא שאין לי מושג מי אני מתכוון להיות ברגעים האלה. או איזה ביטוי אני חייב להיות על הפנים שלי.

האם אני מבוגר מתנהג בצורה לא טובה שאינו יכול לחלץ נימוסים מתאימים מילד קטן? האם אני אישה מגוחכת שמכעיסה את ההתנהגות הקטנה הזו של הילד? האם אני מבוגר אוהד שצטער מאוד שהמורה הזה צריך לעבוד עם הילד שלי? האם אני אמא לא נוחה שרוצה שהכל ייעלם? בדרך כלל, כל האמור לעיל.

להלן כמה פרצופי ההאזנה שלי כאשר מורה או דמות סמכותית אומרים לי שהילד שלי התנהג בצורה לא טובה. האם היית רוצה לראות מישהו מאלה כשאתה אומר לי שהילד שלי מושך צמות על שטיח זמן המעגל?

אני רוצה שתדעתי שאני מודאג (אבל לא מודאגים מדי), מוכשרים, מקשיבים, המומים (אבל אני בהחלט מאמין לך). בהתחשב בכך שאני מבין שאתה לא רוצה לראות את “הו שטויות, זה שוב!” פנים, עבדתי על כמה הבעות פנים אחרות כדי שתדע שאני שומע אותך ואני לוקח את המצב הזה ברצינות.

אבל בתוך הראש שלי, זה סיפור אחר לגמרי. אני מסתובב:

בין אם התנהגותו מתאימה לגיל ובין אם לא, אולי רק שלב …

האם יש לי את כל הסיפור?

מדוע זה ממשיך לקרות?

האם אני כישלון מוחלט? הונאה? שניהם?

בואו נתקן את הבעיה! אנחנו יכולים לעשות את זה, אנחנו רק צריכים תוכנית פעולה, השלכות נאותות וכדי לתקן!

בסך הכל Grrrr.

למען האמת, הלוואי שאתה רק קורא להגיד לי שהילד שלי הוא שמחה.

לאחר שתנתק את הטלפון או התרחק מהפגישה שלנו, אני צריך להפוך את כל הרגשות והביטויים האלה בחזרה להורה רגוע שמאזין בכבוד תוך כדי המשמעת בחומרה של ילדה. ואז אנו מתמודדים בביטחון עוד יום. חום!

בבקשה תגיד לי שאני לא לבד על זה!

אממ איך הפנים שלי חייבות להיראות כשהילד שלי מסתבך?